למי שעברו הפצה, סחיטה או פגיעה מינית ברשת.
באים עם מה שסחבתם לבד.
יוצאים עם הביטחון שיש לזה מקום.
הייתי בת 14.
תמונת עירום שלי הופצה ברחבי גוש דן.
כמה שבועות אחר כך יצאה עליה כתבה בעיתון. בלי השם שלי, אבל כולם ידעו.
טיפת הפרטיות האחרונה שלי נלקחה.
ואני אגיד לכם משהו שלקח לי שנים להבין.
הקושי האמיתי בכלל לא היה שראו אותי עירומה.
הקושי היה איך שהסביבה הגיבה.
חרם. השפלה. נידוי. ההורים שמסתכלים עליי. בית הספר.
ולא היה שם אף אחד שילווה אותי. לא רגשית, לא בכלום.
וזה מה שבושה עושה.
הבושה אומרת: הבעיה היא לא במה שקרה. הבעיה היא בי.
אני התקולה. אני הפגומה.
וכאדם פגום, אני לא ראויה לכלום.
לא ראויה לאהבה, כי מי ירצה אדם פגום?
לא ראויה להצלחה, כי מי ירצה שאדם פגום יצליח?
הבושה פשוט סוגרת לנו את הדלת.
ואז יום אחד הוצאתי את הסיפור החוצה. את כולו.
וגיליתי שהדבר שחשבתי שהופך אותי לפגומה, הוא בעצם הכוח שלי.
אנחנו מפחדים לספר את הסודות הגדולים שלנו דווקא לאנשים שיכולים להשפיע על חיינו.
שיעזבו אותנו. שישפטו אותנו. שישאלו "למה הצטלמת? למה שלחת?"
כל החיים לימדו אותנו לשתף את הקרובים, אבל דווקא איתם הכי קשה לנו להיות אמיתיים, כי הם מכירים אותנו בתור דמות מסויימת.
אחרי שיצאתי עם הסיפור שלי, קיבלתי מאות הודעות מאנשים שכתבו "סוף סוף מישהו מבין אותי".
אנשים הרגישו יותר חיבור אליי, מישהי שהם אף פעם לא פגשו, מאשר לחברים הכי טובים שלהם.
למה? כי אין להם מה להפסיד איתי.
עם זרים? עם זרים הכי קל.
בן אדם זר, אני מספרת לו וביי. הוא לא משפיע על חיי.
אבל אני כן בודקת מולו אם לדבר הזה יש מקום.
כי איך תדעו אם לא תבדקו? זה ניסוי. יוצאים לניסוי.
וכל מפגש כזה, של הסוד שלי עם בן אדם שמגיב בצורה אוהבת, בנה בי ביטחון ואיפשר לי להוריד עוד קליפה.
עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
ובערב הזה יש עוד משהו.
כל מי שבחדר יודע בדיוק על מה מדברים.
מי שהפיצו אותה תשמע מישהו שסחטו אותו. מי שבטוח שהוא היחיד שזה קרה לו, ישמע את אותו סיפור בדיוק מהכיסא שלידו.
ופתאום "איך עשיתי את זה" הופך ל"זה קרה גם להם".
זה מרפא. פשוט.
ערב אינטימי, של אנשים שכולם הגיעו בדיוק בשביל אותו הדבר.
מגיעים ונושמים. מכירים את החדר, מורידים פאניקה.
הסיפור שלי. כמה דקות על מה זה עשה לי לשתף, ולמה בכלל לצאת מההסתרה.
הפאנל. נפגעות שבחרו לדבר, והסיפורים שלהן בלי פילטרים.
קבוצות קטנות. משתפים בקבוצות של כמה אנשים, שאלה אחרי שאלה, מי שרוצה.
במת הווידויים נפתחת. למי שמוכן.
וחשוב לי להגיד: אף אחד לא חייב לעלות לבמה.
אפשר לבוא רק לשמוע, להבין שאתם לא לבד עם זה.
גם זה צעד. גם ככה הבושה מתחילה להתפוגג.
כבר עשינו ערבים כאלה. אנשים עלו לבמה ושיתפו את הבושה הכי גדולה שלהם, ואנשים יצאו מהם אחרים.
ככה זה נראה:
וככה זה הרגיש, במילים של המשתתפים עצמם, בקבוצת הוואטסאפ של הבוקר שאחרי:
אם תמונה או סרטון שלך הופצו בלי שהסכמת.
אם מישהו סחט אותך, איים להפיץ, ושתקת כי פחדת שיגלו.
אם צילמו אותך בלי שידעת, פרצו לך למצלמה, או הלבישו את הפנים שלך על משהו שלא היית בו בכלל.
אם זה קרה אתמול, ואם זה קרה לפני 15 שנה ואת עדיין בטוחה שכולם יודעים.
ואם אתה גבר ובטוח שזה לא קורה לגברים. זה קורה. והרבה.
הערב הזה בשבילך.
וגם אם שלחת בעצמך.
גם אם חזרת אליו אחר כך.
גם אם הצטלמת כי רצית.
פה אף אחד לא ישאל אותך "למה".
בחדר הזה מגלים שמה שקרה לך לא מגדיר מי את.
הדבר שהכי מפחיד אחרי שמפיצים אותך זה לדבר על זה.
אז הן עולות ומדברות. על הבמה, בפנים גלויות.
את הפאנל מנחה מעין חרוצ׳בסקי ממַא'אַת, שראתה מקרוב אינספור פגיעות.
והיא תשאל את השאלות שבאמת מעניינות: מה קרה, מה זה עשה להן, ואיך הן לקחו את הכוח שלהן בחזרה.

אנחנו מביאות את אותו דבר משני כיוונים:
מה שקרה לך לא אומר מי את. והבושה הזאת לא שלך לסחוב.
מארחים אותנו

Playtika התגייסו לערב הזה ופתחו לנו את המשרדים שלהם בהרצליה.
תודה שאתם נותנים לסיפורים האלה בית.
לא טרנספורמציה. נורמליזציה.
לא תצאו מפה אנשים חדשים. תגלו שמי שאתם זה ממש נורמלי.
מה שמשתנה בערב הזה זה הפרספקטיבה: פתאום אתם מבינים שהסיפור שחשבתם שהוא הכי נוראי, יושבים מולכם אנשים ששומעים אותו ומקבלים אתכם בדיוק כמו שאתם.
אותו סיפור בדיוק. רק שעכשיו הוא לא כלא, הוא כוח.
אני יודעת כי זה קרה לי.
פעם, הילדה שכל העיר ראתה עירומה הייתה הבושה הכי גדולה שלי.
היום אני עומדת על במות ומספרת את זה בעצמי.
לא שיניתי את מה שהיה. שיניתי את הנרטיב.
ערב כזה פותח דברים, ואנחנו לא משאירים אתכם לבד איתם.
אחרי הערב תוכלו להצטרף לקהילה ולדעת מתי הערב הבא קורה.
ומי שירצה לעשות משהו עם מה שקרה לו, ימצא בכניסה את כל המידע על מַא'אַת.
זה לא אירוע חד פעמי. זה התחלה של דרך.
זה בסדר גמור.
אפשר לכתוב לי באינסטגרם, לדבר, לשאול, ולהרגיש יותר בטוחים.
ואפשר גם להצטרף לקבוצת העדכונים של ערבי הווידויים, ולבוא בפעם הבאה.
הדלת פתוחה, והיא נשארת פתוחה.
אבל אם משהו בדף הזה נגע בך, כנראה שמשהו בך כבר יודע.
10% מההכנסות נתרמים לעמותת מַא'אַת.
מי שלא רוצה להצטלם לוקח בנדנה אדומה בכניסה. מי שעם בנדנה לא מצולם, ואם בכל זאת נכנס לתמונה, הפנים שלו מטושטשות.
הווידויים לא עולים לשום מקום.
יש בחדר אנשים שעדיין לא חשופים, ואנחנו שומרים עליהם.
למי שקשה כלכלית ורוצה להגיע, תכתבו לקטי באינסטגרם ונסדר את זה.