שש שנים נשאתי את הסיפור שלי בבטן.
חייתי חיים כפולים, שמרתי סוד שנגע בכל פינה בחיים שלי - וחיכיתי. בדיוק כמו שאת אולי מחכה עכשיו: שמישהו יגיד שאפשר. שמישהו יזמין. שיגיע הרגע הנכון.
הוא לא הגיע. אף אחד לא דפק בדלת. אז החלטתי בעצמי שהסיפור שלי ראוי: הלכתי, שכרתי חדר פודקאסט, וביקשתי מחבר שלי ג׳ו שיראיין אותי על סיפור חיי - וכך "כלא דמיוני" נולד.
הרגע שבו מחליטים שהסיפור ראוי - הוא בדיוק הרגע שמחכה גם לך.
ופה חשוב לי שתביני משהו: לא פשוט התיישבתי מול מיקרופון ודיברתי. קודם בניתי לסיפור שלי כלי: החלטתי איפה הוא מתחיל, מה נקודת השבירה שלו, על מה אני מדברת ואיך - וככה שמרתי על עצמי בתוך החשיפה.
ואז ישבתי, וסיפרתי אותו עד הסוף, באותנטיות מלאה. אני זוכרת את הרגע שהמילים יצאו מהגוף אל המיקרופון: שש שנים של סוד - ופתאום הדלת של הכלא הדמיוני שלי עמדה פתוחה.
וכשהפרק היה מוכן, ידעתי גם איך להוציא אותו נכון לעולם: קטעים חתוכים, רילסים עוצמתיים, קבוצות פייסבוק, והכנה אמיתית ליציאה.
הסיפור שלי לא פרץ כי הוא "קיצוני". הוא פרץ כי הוא סופר באמת - ומעל במה שנבנתה בקפידה. הכתבות בכל הערוצים (12, 13, כאן 11) ומאות הפודקאסטים שהגיעו אחר כך הם לא הוכחה שהתפרסמתי. הם הוכחה למה שקורה כשסיפור אמיתי מקבל במה ראויה.
זה היה הייעוד שלי. רק הייתי צריכה לפתוח לעצמי את הדלת.
ורק אחרי מאות ראיונות הבנתי: מה שעשיתי אז לעצמי, בלי לדעת - היה תהליך. הכנה שבונה את הכלי. בימוי שמחזיק אותך בתוך האולפן. ויציאה מסודרת לעולם. זה בדיוק התהליך שאני מעבירה היום כל אישה שמתיישבת מולי.
ומה שעשיתי אז לסיפור שלי - אני עושה היום לסיפור שלך.
