הסיפור שלך
הוא הכלא שלך.
אותו את חיה.

30 דקות בזום, בחינם ובלי התחייבות. את מספרת לי קצת מה מביא אותך, ואני מסבירה איך התהליך עובד. זו שיחה ששתינו בודקות בה: את בודקת אם את מרגישה איתי בטוחה, ואני בודקת אם התהליך הזה הוא מה שנכון לך עכשיו. זה תהליך ששתינו בוחרות בו.

כן. הצילום הוא לב התהליך, כי לראות את עצמך מספרת את הסיפור זה חצי מהעבודה. הוא פרטי לחלוטין: שלך בלבד, לא מתפרסם בשום מקום ואין בו שום שימוש. ואם יום אחד תבחרי לשתף או לפרסם אותו, ההחלטה שלך, ואני אתן לך גב מלא.

בשניהם יש ראיון על כל סיפור החיים, דוח ופגישה שעוברת עליו. ההבדל הוא לאן הדוח מסתכל. בפיצוח הוא מראה מה מחזיק אותך: האמונות, איפה כל אחת נוצרה, ואיך היא מנהלת אותך היום. במציאת הייעוד הוא מראה לאן כל זה מצביע: הכוחות שלך, המבנה שלך, ומה באת לעשות. לא בטוחה איזה מהם שלך? נגלה את זה יחד בשיחת ההתאמה.

לא. זו מראה. בתהליך אחד את רואה את כל הדבר הזה, ומשם מתחילה עבודה של חיים שלמים. אני לא אשב איתך כל שבוע במשך שנתיים. זו נקודת עצירה. כמו לעצור אחרי 30, 40 שנה בשביל מסויים ולשאול "רגע, אני בכלל רוצה ללכת פה?". הסוף של התהליך הוא נקודת התחלה, ואם יש לך פסיכולוגית, זה השילוב הכי טוב. שלחי לה את הפרק ואת הדוח. אני שלחתי את שלי.

אין דבר כזה עודף מודעות. כשאת לא רואה, את פועלת באוטומט. ברגע שראית, נוצר רווח בין הפעולה האוטומטית לבין המחשבה, ובתוך הרווח הזה את יכולה לבחור אחרת. זה מה שמחזיר לך את הבחירה. ומה שקורה כשאת רואה את כל הסיפור מחובר, מבחוץ, זה משהו שאי אפשר לעשות לבד מבפנים.

ברור שיש התנגדות. היא מגיעה בדיוק במקומות שיש בהם מה לרפא. את לא צריכה להתכונן ולא לדעת מאיפה להתחיל, אני יודעת לשאול. אנשים שהגיעו אליי לא ידעו בעצמם את הסיפור שלהם עד שהתחילו לספר אותו. ומולך יושבת מישהי שלא נבהלת משום דבר.

את זה אנחנו בודקות יחד בשיחת ההתאמה. אם אני ארגיש שזה לא הזמן, אני אגיד לך.

למי שעשתה, כן. זו עבודה עמוקה עם החלקים שאנחנו פחות אוהבות לראות, רגע אינטנסיבי, והריפוי קורה אחר כך, כשמעכלים. רק שכאן את נשארת בגוף ובמודעות, ואת לא סובלת.

אפשר לעשות את כל התהליך מרחוק, בזום. אם יש אפשרות להגיע לאולפן אני תמיד מעדיפה, אבל זה לגמרי אפשרי מרחוק.

בערך חודש מהשיחה הראשונה ועד הדוח. הקריאה בדוח, והעבודה שאחריו, כבר לוקחות את הזמן שלהן.